<h1>יד רמה — ב"ב</h1>
<h2>דף ה.</h2>
[ב"ב קמ"ג ע"א] ואמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא רבי יוסי אומר אין לך מר בקישות אלא פנימי שלו לפיכך כשהוא תורם מוסיף על החיצון שבו ותורם. למהוי הכל תרומה קא עביד, לא שנא נמצא הפנימי מר ולא שנא נמצא מתוק נמצא הכל תרומה, והא מר לאו בר אפרושיה מיניה תרומה הוא, וכי קרי עליה שם תרומה כמאן דמקני מידי לחמור הוא, ואפ"ה כי משתכח פנימי מתוק הוי הכל תרומה, חיצון בלחוד הוא דאיבעי ליה למהוי תרומה, דהא פנימי אדעתא דהוי מר הוא דאפרשיה ולא אדעתא דהוי תרומה, אלא חיצון בלבד הוא דאיכוון לאפרושי לתרומה. ולרב המנונא דאמר לא קנה כלום, כי אשתכח פנימי מר אמאי חייל שם תרומה אחיצון, את וחמור הוא, וכי היכי דאפנימי לא חייל אחיצון נמי לא ליחול. אלא לאו משום דסבירא לן דכל היכא דמיכוון לאקנויי לתרי חד קני וחד לא קני, כל היכא דמשכח ההוא דבר מיקנא רוחא למקנא קני. ה"נ אע"ג דמר לאו בר אפרושי תרומה מיניה הוא וכי אפרשיה לפנימי הוה סלקא דעתא דמר הוא ולא חזי לתרומה כי משתכח מתוק הוי הכל תרומה, דכיון דמשכח שם תרומה רוחא למיחל אכוליה חייל, ואי משתכח מר אע"ג דכי קרי שם תרומה עליהו בהדי הדדי הוא דקרא ולא חייל שם תרומה אפנימי לא פקע שם תרומה מחיצון. ודחינן שאני התם דמדאורייתא תרומה מעליתא היא. כלומר שאני התם שאפי' תרם מן המר על המתוק מדאוריתא תרומה הויא ולאו את וחמור הוא, דא"ר אלעא מניין לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה שנאמר ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו אם אינו קדוש נשיאת חטא למה מכאן לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה.
<h2>דף ח.</h2>
[ב"ב קכ"ג ע"ב] ת"ר הבכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה ובמוקדשין הניח להם אביהם פרה מוחכרת [או] (מ)מושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל פי שנים אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין הבכור נוטל פי שנים בשבחן. האי הזרוע והלחיים והקיבה היכי דמי אי דאתו לידיה דאבוה פשיטא ואי דלא אתו לידיה דאבוה אמאי נוטל, והא אכתי לא זכה בהון אבוהון מחיים כלל, ואפי' ראויין נמי לא הוו. הכא במאי עסיקינן במכרי כהונה ולויה והוא דאישתחיט בחיי אבוהון דאמר מר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן. וכיון דכמי שהורמו דמיאן הוו להו כפקדון גביה וברשותא דכהן קיימי, דכיון דמכרו הוא ולא היה בעל הבהמה משנה בהן ליתנן לכהן אחר, השתא נמי דמית כהן מקמי דמטו לידא דאבוהון מחיים דמו והוו להו מוחזקין גביה. וש"מ דאי לא אשתחיט בחיי אבוהון, אי נמי באיניש מעלמא דלא ממכרי כהונה ולויה ואע"ג דאשתחיט בחיי אבוהון, לא שקיל בהו בכור פי שנים כו'. והא דקתני ובמוקדשין, דיקינן עלה מוקדשין לאו דידיה הוא. ואוקימנא בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים נינהו דתניא ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו שחייבים עליהן קרבן שבועת הפקדון דברי ר"י הגלילי. וקי"ל כותיה, דסוגיין בפרק ארבע אבות נזיקין (ב"ק י"ב, ב') כותיה. אבל שאר מוקדשין אע"ג דאתא לידא דאבוה מחיים אין הבכור נוטל בהם פי שנים, דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. מיהו הא דקתני הניח להם אביהם פרה מושכרת או מוחכרת ביד אחרים והם נוטלין שכרה, או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל פי שנים בולד, ליתה, דהא מוקים לקמן כר' ולית הלכתא כוותיה, דדיקינן קתני מושכרת או מוחכרת דומיא דרועה באפר, מה רועה באפר שבחא דממילא דלא חסרי בה מזוני, אף מוחכרת ומושכרת ביד אחרים שבחא דממילא דלא חסרי בה מזוני, ומני ר' היא, ולית הלכתא כותיה כדבעינן למימר קמן. היכי דמי מושכרת במעות, מוחכרת בפירות, כדאמרי' התם שהשוכר במעות והחוכר בפירות, ה"נ גבי פרה משכחת לה ששכרה במעות לעשות בה מלאכה או ליטול את עובריה, ומוחכרת שחכרה לחרוש בה ע"מ ליתן כו"כ פירות, א"נ שחכרה לולדותיה בכך וכך ולדות לשנה.
<h2>דף יב:</h2>
והא דתניא צנור שקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה, אסיקנא [ב"ב ס"ו ע"ב] אפילו לרבנן דלית להו כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ושאני שאובה דרבנן, כלומר, עד כאן לא שמעת להו לרבנן דאמרי כל המחובר לקרקע אינו כקרקע אלא במידי דמדאורייתא שאני לן בין תלוש למחובר, כגון דף של מתכת דמדאורייתא בתלוש טמא ואי הוי כקרקע טהור וכיון דהכי אפילו במחובר נמי גזרו ביה רבנן, אבל שאובה דאפילו בתלוש נמי עיקר פיסולא מדרבנן הוא דמדאורייתא לא שנא בתלוש ולא שנא במחובר לא פסיל ורבנן הוא דגזרו ביה, כי גזרו ביה רבנן בתלוש אבל במחובר לא גזרו ביה רבנן. ומקשינן אי הכי אפילו חקקו ולבסוף קבעו נמי לא ליפסול. ופרקינן התם משום דאיכא תורת כלי עליו בתלוש גזרו ביה רבנן, דכי גזרו רבנן בתלוש לגמרי גזרי ביה ואפילו חברו. מיהא שמעינן דשאובה דרבנן. אלא מיהו הני מילי כשאין רובו שאוב, דומיא דצנור דהכא דקתני פוסל את המקוה ואינו פוסל את המקוה, דמשמע דהאי מקוה לא על ידי צנור זה נתמלא אלא בהכשר נתמלא אלא שהיה חסר ובא צנור זה ופסלו, אבל כולו שאוב מדאורייתא נמי שלא על ידי המשכה פסול. דבהדיא גרסינן בתורת כהנים בפרשת ויהי ביום השמיני [פרשתא ט' א'] יכול מילא בכתפו ועשה מקוה בתחלה יהא טהור ת"ל אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים. הדין סברא דילן, ורבואתא בתראי נמי הכין הוה סבירא להו, ומייתו לה ראיה נמי מהא דגרסינן נמי בפ"ב דזבחים [כ"ה ע"ב] אך מעין ובור וגו' יהיה טהור הויתו על ידי טהרה תהא כלומר ולא על ידי דבר המקבל טומאה. ותניא בתוספתא [מקואות רפ"ב] מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין וחזקת המקואות כשרות מדלא קתני וספק מים שאובין כשר, ש"מ ספק כולו שאוב לא מכשרינן משום דודאי פסיל מדאורייתא, והכא היינו טעמא דכשר משום דחזקת המקואות ממי הגשמים נעשו וכשרות עד שיתברר לן שהן פסולין. תדע נמי דקתני סופא צנור המקלח (לא קנה) [למקוה] והמכתשת נתונה בצדו ספק, מן הצנור למקוה ספק, מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפיסול מוכיח, ואם יש בו רוב מקוה כשר מפני שזה ספק מים שאובים למקוה, ש"מ דלא אכשרוה רבנן ספק מים שאובים למקוה אלא היכא דאיכא רוב מקוה כשר, דפיסולא דרבנן הוא, דמדאורייתא ברובא בטיל, אבל היכא דליכא רובא כשר כיון דמדאורייתא פסול לא מכשרינן מספק כדקתני רישא. והיינו טעמא דלא אמרינן התם שחזקת המקואות כשרות מפני שהפיסול מוכיח שיש לתלות במכתשת כמו שיש לתלות בצנור וכיון דאתחזק ריעותא קמן לא תלינן בהכשר. וההיא דאמרינן בפ"ק דפסחים [י"ז ע"ב] גבי משקה בית מטבחיא בקרקע טהורין דחזו להטביל מחטין וצנורות, ואע"ג דכולו שאוב, דמדאורייתא מחזא חזו, התם משום דאי אפשר בלא המשכה, משום דכי נפלו מיא ארצפה ממשכי אילך ואילך, והוה ליה כשאובה שהמשיכוה כולה דטהורה.
<h2>דף כד:</h2>
[ב"ב ק"מ ע"ב] הרי אמרו הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובים הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות, ודיקינן בגמרא דוחין אותו ושקיל כנקבות והא קאתני סופא ילדה טומטום אינו נוטל, אלמא לא כזכר הוי ולא כנקבה הוי דא"כ לישקול כפחות שבשניהם. אמר אביי דוחין אותו ואין לו רבא אמר לעולם דוחין אותו ויש לו, סופא, דקתני ילדה טומטום אינו נוטל, אתאן לרבן שמעון בן גמליאל דתניא ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה על שניהם. ועיקרה במסכת תמורה בפ"ד [כ"ד ע"ב] כיצד מערימין על הבכורה מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ואם נקבה שלמים ילדה טומטום ואנדרוגינוס ר"ג אומר אין קדושה חלה על שניהם, דקסבר לא עולה הוי ולא שלמים הוי, אלמא לא זכר הוי ולא נקבה הוי. ולית הילכתא כוותיה. וקי"ל כרבא דאמר דוחין אותו ויש לו, דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם.
אלא מיהו צריכינן לברורי דהאי דוחין אותו ויש לו דקאמר רבא, למימרא דכי הוו נכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ושקיל כנקבות, לאו למימרא דממעט מידי בחולקא דנקבות, דכי היכי דדחו ליה זכרים אצל נקבות דחן ליה נקבות נמי אצל זכרים. ועוד מכדי טומטום ספיקא הוא אי זכר הוי אי נקבה הוי, ואם כן היכי מצי ממעט בחולקא דנקבות, נהי נמי דיכלת למימר דילמא נקבה הוא, כיון דאיכא בנכסי כדי לאיתזוני כולהו הא לא ממעט ולא מידי, דכי מפקינן מזונות לבנות לכלהי בנות מפקינן. אלא האי דוחין אותו אצל הנקבות דקתני, למשקל כנקבות הוא, ולעולם כי שקיל מחולקא דזכרים שקיל. וכי אהני להו לזכרים למדחייה אצל הנקבות לאו למעוטי להו לנקבות מחולקייהו הא דאהני להו, אלא למעוטי ליה לטומטום גופיה מחולקיה הוא דאהני להו. כגון דאיכא בנכסים יתר מכדי שיזונו מהן אלו ואלו, דאי אמרת שקיל כזכרים אשתכח דקא שקיל טפי ממאי דחזי ליה למזוני, ואי אמרת שקיל כנקבות אשתכח דלא שקיל טפי ממאי דחזי למזוני עד שיבגור.
מיהו בזמן שהנכסים מועטין דקתני הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים, דקימא לן דוחין אותו ושקיל כזכרים, התם ודאי כי ממעט מחולקא דזכרים קא ממעט ולאו מחולקא דנקבות, ממה נפשך, אי נקבה הוא כיון דכי מפקינן להו מזונות לבנות לכולהי מפקינן, אשתכח דלית להו לבנים מידי אלא ממאי דמשתייר מנכסי לבתר דמפקינן להו מזונות לכולהי בנות, ואמר להו לבנים לית לכו למשקל מידי עד דמפקיתו נמי מזוני לדידי, ואי זכר הוא אומר להו הבו לי חולקא בהדייכו, אבל בחולקא דבנות לא מצי ממעוטי. ולא מיבעייא היכא דאיכא גבי זכרים כשיעור מאי דמספיק ליה להאי טומטום למזוני, דאמרן ליה בנות זיל גבי זכרים דמזונן גבייהו נינהו, דאפילו תימא נקבה את הא איכא בנכסים כשיעור מאי דחזי לכלהי נקבות, ואנן אכתי לא שקלינן מיניהו טפי ממאי דחזי לן זיל גבי זכרים דשקלוה לחולקך, אלא אפילו היכא דליכא בשאר נכסי כשיעור מזוני דחזו ליה לטומטום, לא ממעט בחולקא דנקבות, דאמרי ליה אי זכר את (ו)לית לך מזוני בהדן אלא חולקא בעלמא הוא דאית לך בשאר נכסי בהדי זכרים. וזכרים לא מצו מדחו ליה דאתי עליה ממה נפשך. הילכך שקיל חולקא בהדי זכרים במאי דאשתייר להו לזכרים. וכן הילכתא.
ושמעינן מיהא דסופא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל רבן שמעון בן גמליאל היא. ולית הילכתא כותיה, אלא נוטל כפחות שבשניהם. וה"מ בטומטום, אבל באנדרוגינוס מודו רבנן דלא שקיל, דבריה בפני עצמה הוא. וכיון דליתיה לרשב"ג שמע מינה לענין מבכרת שהיתה מעוברת ואמר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ואם נקבה שלמים וילדה טומטום, קדושה חלה עליו מספק, ספק עולה ספק שלמים, כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג. הילכך ירעה עד שיסתאב, או עד שיתברר אם זכר הוא ואם נקבה. ואע"ג דבכור הוא, היינו טעמא דיכול לאתנויי עילויה, דקדושת בכור בפטר רחם תליא רחמנא, דהיינו משעת לידה, וכתיב נמי [דברים ט"ו, י"ט] כל הבכור אשר יולד, והאי כיון דאקדשיה במעי אמו לעולה חיילה עליה קדושת עולה, ואע"ג דאיתיליד בתר הכי לא חיילה עליה קדושת בכור שהיא קלה. ומסתברא דכי פליג הני מילי גבי טומטום, אבל ילדה אנדרוגינוס אין קדושה חלה עליו דבריה בפני עצמה הוא, ובהא אפילו רבנן מודו.
<h2>דף כה:</h2>
ואסיקנא [ב"ב קכ"ט ע"ב] והילכתא כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי לבד מע"ז וקידושין. כלומר כל האומר דבר או שעושה מעשה בתוך כדי דיבור מדיבור אחר או ממעשה אחר, בין ששניהם שלו בין שהאחד שלו והשני של אחר, בין שהראשון שלו והאחרון של אחרים בין שהראשון של אחרים והאחרון שלו, אם היה האחרון בתוך כדי דיבור לראשון כתחלת דבור דמי ורואין את האחרון כאלו נאמר או נעשה עם הראשון בבת אחת או תכף לראשון בלא שהייה ובלא הפסק. נפקא מינה לכמה מילי, בין לענין איסורא בין לענין ממונא, ומיניהו לענין חזרה, כגון האומר הרי זו תמורת עולה ונמלך בתכ"ד ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת שלמים. וכן לענין הקנאה דיכיל למהדר ביה בתכ"ד. חוץ מע"ז וקידושין. ע"ז מאי, היא משכחת לה בין במתפיס דבר בע"ז, דאע"ג דהדר ביה בתכ"ד ולא כלום הוא ואסור בהנאה. אי נמי בעובד ע"ז בין על ידי מעשה בין ע"י דבור דקבליה עליה באלוה, אע"ג דהדר ביה בתוך כדי דבור לא מיפטר. קידושין מאי היא, דהיכא דקדיש איתתא מדעתה לא מצי חד מיניהו למיהדר ביה ולאוקומינהו למעות מתנה ואפי' בתוך כדי דבור. וה"ה גבי מגדף ומגרש, דהכי אסיקנא בפירקא בתרא דנדרים [פ"ז ע"א] חוץ ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש, ואשמועינן הכא ע"ז וה"ה למגדף דתרויהו פושט ידו בעיקר נינהו, ואשמועינן קידושין והוא הדין לגירושין, דתרויהו איסור אשת איש נינהו.
<h2>דף כט:</h2>
[ב"ב קל"ג ע"ב] ההוא דאשכח מרגליתא אמרה ליה דביתהו לא תמטיה לבי מלכא דשקלי לה מינך בדמי זילי אמטייה לבי גזברין, ולא תימא להו ולא מידי, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, גיזברין הימוני מהימני מפסק פסקי לך בשויה. וש"מ דמי שהוליך חפץ אצל גזברין למכרו ושמו המוכר בדמים מועטין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ולא מצי למהדר ביה. אבל מקנא לא קני ליה הקדיש למיקם ברשותיה דהקדש לזולא ולאונסיה עד דשקיל מוכר דמי, והינו דתנן [קידושין כ"ח ע"ב] רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה.
